יחד, בונים את ישראל

הצלחתה של ישראל נבנתה ועודנה תלויה בהון האנושי שלה. הצמיחה התרבותית, כלכלית, חברתית ובטחונית של המדינה תלויה ביכולת שלנו לייצר מערכת חינוך מצויינת שנותנת ביטוי לפרטים, לקבוצות ולכלל ערכי העם, החברה והמדינה. נציב יעד משותף בראש סדרי העדיפויות להיות בתוך 10 שנים האומה המובילה בעולם בחינוך.

מושג שטבע הרב סולוביצ'יק כדי להמחיש את הקשר הקושר יהודים ברחבי העולם. ברית הגורל היא תחושת האחווה, שהתחשלה על ידי רדיפות לאורך ההיסטוריה. בפשטות – מה שמחבר אותנו זה הרצון של אויבינו להשמידנו. ברית הייעוד, לעומתה, היא השייכות לייעוד של העם היהודי, להיות חברת מופת, אור לגויים.

בחברה מגוונת כמו החברה הישראלית, המפתח ללכידות חברתית היא ברית בין המוני אנשים מתונים, מכל המגזרים, שחלקם בעלי תפיסות עולם הפוכות. התנאי הוא להיות מסוגלים להחזיק את המתחים הבסיסיים שמרכיבים את החברה הישראלית: מדינה יהודית ודמוקרטית, קדמה לצד חיבור עמוק למסורת, חירות הפרט לצד דאגה לטובת הכלל.

כשאנחנו מותחים ביקורת על המערכת הפוליטית, חשוב להיזכר מי השחקנים הפוליטיים הכי חשובים: אנחנו, האזרחים. לכן כל אחד ואחת מאיתנו יכול להשפיע ולשנות את המציאות. כיום אנחנו מתמרצים פוליטיקאים על קיטוב, שיסוע ושבירת אמון. עד שלא נשנה את התמריצים מקיטוב להכנסת אורחים, אנחנו חלק מהבעיה. 

פוליטיקה היא עניין של היצע וביקוש. אם נתארגן בבייס ישראלי גדול חוצה מגזרים, שדורש בהמוניו פוליטיקה של הכנסת אורחים ולא הכנעה, המערכת הפוליטית בישראל תתיישר בהתאם לכוח הפוליטי שלנו.
לכן כל אחד מאיתנו יכול להיות חלק מהפתרון – ולגרום לכך שהפוליטיקה תשרת חזון משותף ותקדם פתרונות לטובת כולנו.

לפי פרקי אבות, יש שני סוגי מחלוקות. "מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" – כלומר מחלוקת עניינית, שמטרתה להגיע לחקר האמת, תוכנה יהיה רלוונטי גם לאחר שתוכרע. לעומתה, מחלוקת שאינה לשם שמים היא מחלוקת אישית, ולכן מרגע שתוכרע, תוכנה אינו רלוונטי. בפשטות: להתווכח זה חשוב, ובלבד שהמטרה אינה רק להתנגח.

מרכז הכובד הישראלי המתון מורכב ממרבית האזרחים והאזרחיות – יש לנו עמדה אידיאולוגית מוצקה, אך אנו רוצים חברה משותפת יחד עם בעלי תפיסות שונות משלנו. עד לפני 30 שנה, מרכז הכובד הישראלי היה גם הרוב הפוליטי. בעקבות קריסת האמון בחברה הישראלית, קרס מרכז הכובד והכוח הפוליטי מוחזק בידי הקיצונים.

עיקרון של "פוליטיקה של הכנסת אורחים" המניח כי על מנת להתמודד עם אתגרי החברה הישראלית על הפוליטיקה לקחת בחשבון את המציאות הדמוגרפית, הטכנולוגית והכלכלית המשתנה, ולהציע תכניות ארוכות טווח, מקצועיות וענייניות.

זה דימוי לאופן שבו נרצה לשנות את המערכת הפוליטית – מפוליטיקה של הכנעה, לקידום פתרונות דרך הסכמות רחבות. את ההשראה למושג נתן הרב יצחק שוראקי, והוא כולל שני עקרונות: הראשון – להכניס כמה שיותר אנשים פנימה על ידי מציאת עוגנים משותפים. השני – כל אחד לפעמים מארח ולפעמים מתארח.

עיקרון בתוך "פוליטיקה של הכנסת אורחים" שקובע כי הדרך היחידה להגיע לפתרונות בבעיות מורכבות וקשות, היא לגבש הכרעות בהסכמה רחבה תוך כריתת בריתות חדשניות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית.

עיקרון של "פוליטיקה של הכנסת אורחים", שאומר כי כל קבוצה מבינה כי קיימות קבוצות עם ערכים שונים משלה. וכדי לחיות יחד כל אחד צריך לוותר קצת על האידיאלים המוחלטים שלו, כדי שנוכל להרוויח את אידאל האידאלים: אחדות ישראל.

קרון בתוך פוליטיקה של הכנסת אורחים המניח שתפקידה של הפוליטיקה הוא להביא לפתרון בעיות שיובילו לשגשוגה של ישראל לטובת כל אזרחיה, ולא לנצחונות שיכניעו אזרחים ואוכלוסיות במדינה.

ישנם שני סוגי קיטוב. קיטוב אידיאולוגי – אי הסכמה על מחלוקות ענייניות. לעומתו יש קיטוב רגשי – בו אנחנו מייחסים תכונות אופי שליליות למי שחושב פוליטית אחרת מאיתנו.
בישראל, הקיטוב האידיאולוגי בשנים האחרונות ירד – רוב הישראלים מסכימים על רוב הדברים. אבל הקיטוב הרגשי דווקא עלה. בפשטות: הישראלים מסכימים יותר ושונאים יותר.

תופעה היסטורית המשותפת למדינות רבות: הן חוות משבר חברתי ברבעון הרביעי לקיומן (בשנים 75-100). מדינות, שקמו על רקע מצוקה ומתוך מטרה משותפת, מתחילות לשגשג. ודווקא בתקופת שפע, ובהיעדר אויב חיצוני, הקבוצות השונות בחברה מתקשות להתפשר ביניהן.
פעמיים חרבה הריבונות היהודית ברבעון הרביעי, ועוד 30 מדינות בהיסטוריה הגיעו בתקופה הזו למלחמת אזרחים.

לרשתות החברתיות יש השפעה הרסנית שגורמת לקריסת האמון. הרשתות כולאות אותנו ב"תיבות תהודה" -אלגוריתם חושף אותנו רק לתכנים ולדעות של אנשים שדומים לנו.
התוצאה: כל אחד נחשף לגירסה שונה של המציאות.
ללא הסכמה בסיסית על מהי המציאות ומהן העובדות, לא ניתן לקיים שיח חברתי.