• שינוי האיזון בין הרשויות, דרך חיזוק הכוח של הכנסת ונבחרי הציבור.
• מנגנונים ותמריצים להגעה להסכמות רחבות – לא רק על בסיס רצון טוב.
• יצירת כללי משחק ברורים – מה מותר ומה אסור לכל רשות לעשות.
• יידרש רוב חוצה מחנות בנושאים הנוגעים ליסודות החיים המשותפים.

• חוקי יסוד יעוגנו בהסכמה רחבה, לצד הגבלת יכולת בית המשפט לפסול חוקים.
• הסדרת מעמד הייעוץ המשפטי לממשלה והגבלת כוחו בנושא שמייצר ניגוד עניינים מובהק.
• פתרון חדשני לוועדה לבחירת שופטים – שכולה גם מייצגת את הציבור וגם מקצועית.
• הצבעה שמית לחברי כנסת ביום הבחירות.
• הגבלת כהונת ראש הממשלה והגבלת הליכים פליליים נגדו בזמן הכהונה. 
• הגדלת מספר משרדי ממשלה ל-20, הגדלת הכנסת ל-180 ח"כים.
• הגדלת סמכויות ומנגנוני הפיקוח של חברי הכנסת על הממשלה.
• מסלול חלופי בכנסת לדיון על מינויים לא תקינים.
• חוקה יהודית ודמוקרטית: עיגון השוויון וזכויות האדם בחוקי יסוד, לצד חוק הלאום.
• צמצום היכולת של בג"ץ להתערב בהחלטות ממשלה.

• סוגיות היסוד יוכרעו בכנסת, על ידי נציגות רחבה של העם, ולא בבית המשפט.
• ימונו עוד שופטים שמרנים, ובית המשפט לא יכלול רק "אליטה ליברלית".
• הסדרת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה. 
• עיגון חוק הלאום לצד זכויות האדם יחייב את בית המשפט להביא בחשבון את הערכים היהודיים לצד הדמוקרטיים.

• הוועדה למינוי שופטים תורכב מאנשי מקצוע שיתנו משקל משמעותי לשיקולים המקצועיים – לצד היותם משקפים את כלל הציבור.
• סמכותו של בית המשפט העליון לפסול חוקים תיקבע במפורש בחוק יסוד, ברוב הרחב הנדרש לכך.
• חוקי יסוד יעגנו את זכויות האדם.
• הגבלת קדנציות לראש הממשלה – הגבלת כוחו.

מדינה אחת, חוזה אחד. מעבר ממצב של "דילים" פוליטיים סקטוריאליים לחוזה אזרחי אחיד, בו כלל האזרחים שותפים למשימות הלאומיות.

• שמירת הזהות הקהילתית, לצד מחויבות לאומית. המדינה תאפשר אוטונומיה תרבותית ודתית (עיצוב תרבות וערכים), אך תפסיק את האוטונומיה האזרחית (ניהול נפרד של חובות וזכויות בתחומי חוק, כלכלה וחינוך).
• יש קשר בין חובות וזכויות. ייקבע קשר ישיר בין מילוי חובות אזרחיות (כמו שירות) לבין קבלת הטבות כלכליות ואישיות מהמדינה.
• קשר ישיר בין המדינה לאזרח. הפסקת התנהלות המדינה מול הנהגות מגזריות ושכבות תיווך, כך שהמדינה תיקח אחריות ישירה על אזרחיה.
• פעולות אקטיביות שיטמיעו תפיסת אזרחות. תודעת השותפות לא תיווצר יש מאין, וגם לא ניתן לחכות שתתרחש בתהליכים איטיים. לכן נשלב פעולות מעשיות שמטרתן לייצר תודעה אזרחית  מגיל צעיר.

שירות לכולם

• כל אזרח יחויב בשירות בגיל 18. כולם מתייצבים בבקו"ם – לצה"ל זכות סירוב ראשונה על המתגייסים.
• מי שלא ישרת בצה"ל, ישרת בשירות אזרחי חובה (כולל ערבים ונשים דתיות).
• יוקמו ישיבות הסדר ומסלולים מבצעיים מותאמים לחרדים, ולצד מנהלת חרדים ושירות אזרחי ממוקד בקהילה עבור ערבים. חרדים יוכלו לקבל דחיית שירות של עד שנתיים, לאחר ש"יתחיילו".
• 5% מהגברים במחזור הגיוס (מתוך המתגייסים בפועל) יוכרו כעילויים בתורה ויהיו במסלול עילויים.
• מניעת הטבות משמעותיות (הנחות במקרקעין, מעונות, ארנונה, רישיון לנשק) ממי שאינו משרת.
• הקמת גוף ממלכתי (בסגנון המל"ג) שיפקח על התשתית הניתנת ללימוד התורה ויבטיח חלוקה הוגנת ויעילה של משאבי התמיכה מהמדינה.
  

כלכלה: מתמרצים תעסוקה ומפסיקים תקצוב מגזרי

• משפחה תהיה זכאית להטבות והנחות – למשל סבסוד מעונות יום, הנחות בארנונה ובביטוח לאומי, סיוע בדיור – בתנאי ששני ההורים יוצאים לעבוד כמיטב יכולתם.
• קציבת זמן מוגבל במסגרתו אברכים זכאים להטבות והנחות (בדומה לסטודנט). אחרי פרק הזמן הזה – לא יקבלו הטבות המגיעות למי שעובד.
• החלפת קריטריונים מותאמים למגזרים בקריטריונים אוניברסליים ומתן עדיפות למשרתים.
• רוב הכספים הקואליציוניים יהיו חייבים להיות מוקצים לפי קריטריונים לא מגזריים, אלא לפי צרכים כלל-מגזריים (למשל לימודי מתמטיקה לילדים מעוטי יכולת).

חינוך: מתמרצים חינוך ממלכתי (להרחבה בצעדים הפדגוגיים, ראו מתווה אומת החינוך)

• התניית מימון ממשלתי ביישום תוכנית לימוד משותפת בהיקף של מחצית מתוכנית הלימודים, תוך התאמה תרבותית וליווי הצוותים.
• בחינת מעבר לתקצוב לפי תלמיד (ולא לפי מוסד).
• תיעדוף משאבים ומבנים לפתיחת ממ"חים והסרת חסמים.
  
• התניית תקציב ממשלתי בלימודי ליבה מלאים, ניהול חשבונאי תקין, הכשרת מורים ואיסור אפליה על בסיס מוצא.
  
• העברת הפיקוח על הרשתות החרדיות לרשות פיקוח ממלכתית.
• איסור מוחלט על קשר או זיקה בין מפלגות פוליטיות לרשתות החינוך.

מוסדות עולם התורה: המדינה לוקחת אחריות

• הקמת גוף ממלכתי בסגנון המל"ג שאחראי לפיקוח על התשתית הממלכתית הניתנת לעולם התורה: יפקח על הזכאים למסלול עילויים ועל הקצאת מלגות.
• עיגון בפקודות מטכ"ל של מסלולי שירות צבאי שיאפשרו ללמוד תורה לצד שירות משמעותי – למשל ישיבות הסדר, או ישיבות המשרתות על הגבולות הכוללות פעילות מבצעית לצד לימודים.

• אנחנו מציעים שתי חלופות למי ימנה את הוועדה:

1. בהסכמה בין נשיא בית המשפט העליון והמשנה שלו.
2. החלטה פה אחד של נשיא בית המשפט העליון או נציגו, נציג הקואליציה ונציג האופוזיציה.

• בטווח הארוך אנחנו מציעים לשנות את הסמכות לעצם הקמת הוועדה: לא רק הממשלה תוכל להחליט על הקמת ועדת חקירה, אלא גם הכנסת – ברוב קולות ובהצבעה חשאית.

• תוקם ועדה באופן שזוכה לאמון כלל הציבור, כולל זה שאיבד אמון בבית המשפט.
• פתרון לטווח ארוך – שיאפשר להקים ועדות חקירה על ידי נציגי העם, ולא על ידי הממשלה.

• תוקם ועדה שיורדת לשורש האמת לגבי איך הגענו לשבעה באוקטובר.
• הוועדה תמונה על ידי גורמים מחוץ לממשלה – הממשלה לא תחליט מי יחקור אותה.